את טוביה אני מכיר מגיל שלוש, אני הגעתי חדש לשכונה ולגנון, שם פגשתי חברים חדשים שישארו חברים לחיים עד היום, חברים שאיתם אעבור את גיל העשרה והנעורים, חברים שחיינו יפרדו ויפגשו בצמתות של החיים, עם טוביה נשאר הקשר חזק למרות שהוא גר בחו"ל כבר לא מעט שנים, אולי בגלל שהוא גר בחו"ל כל כך הרבה שנים.
ביום שישי נפטר מיכאל אבא של טוביה, נפטר בבית חולים ממחלה שלא ברור בדיוק מהי, באותו סבל ואותה עליבות שנפטרים ממנה קשישים רבים כל כך בחברת השפע של ימינו שאינה יכולה לספק מוות מכובד לאלה שבנו את אותה חברה במו ידיהם.
ליוויתי את טוביה חברי לפני כשלושים שנה כשאמו נהרגה בתאונת דרכים וליוויתי אותו היום בלוויה של אביו.
אמו נפטרה ונקברה בחיפה עיר מגוריה, אביו ביקש להיקבר במקום הולדתו ראש פינה. טוביה סיפר לי לא פעם כיצד היה זה חלומו של אביו להיקבר לצד אחיו בראש פינה. מה שנראה לי קצת מוזר בהתחלה שכן למה לא ירצה מיכאל להיקבר לצד אשתו ואם ילדיו.
כמובן שהיכרתי את אביו של טוביה מביקורי הרבים בביתו, בתקופת הנעורים הייתי מבלה בביתם שעות רבות, היינו יושבים בחדר הסגור, מקשיבים למוזיקה משחקים שח ועושים מה שנערים עושים כשיש להם הרבה יותר מידי זמן. מידי פעם הייתי נחשף לסיפור כזה או אחר על המשפחה של טוביה אבל באמת לא היכרתי את המשפחה או את מיכאל. אני זוכר אותו מטיף לנו בהיותנו צעירים, הטפות של אב דואג שמנסה לגונן ולשמור, הטפות שלקחנו בקלות ולא הבנתי מאיפה הן באות, עד שנהייתי אבא בעצמי. נתקלתי במיכאל שוב הרבה שנים אחר כך כשכבר הייתי איש מבוגר, למיכאל היה רעיון לבניית מתקן בטיחות למכוניות שיתריע לנהגים על אירועים שונים שעלולים להביא לתאונה, היה בו משהו יזמי, שאופייני למקימי סטארט אפים, הוא ניסה למשוך אותי לבנות אב טיפוס שאיתו יוכל לגייס כסף לפרוייקט, כמובן שהציע לי שותפות מלאה בעניין, אבל אני עסוק בחיים, במשפחה ובעבודה דחיתי אותו ואת הרעיון. רק בלוויה שמעתי איך מספידים את כשרונו ועל איך החמיץ את ההזדמנות להיות מהנדס מצליח וממציא מוצלח. אולי הוא נולד במקום ובזמן הלא נכון, והחיים ניתבו אותו למסלול שבו חי.
דווקא עכשיו ביום קבורתו ועוד לפני כן כשליוויתי את טוביה בהכנות להלוויה ובטלפונים למשפחה התגלה לי סיפור על איש שלא היכרתי. מיכאל נולד בראש פינה לפני שמונים ואחת שנים, הרבה לפני קום המדינה. אביו נפטר בהיותו ילד צעיר, אמו נפטרה בלידת אחיו הקטן. מיכאל ואחיו גדלו אצל הסבא והסבתא בראש פינה, בתקופה שבה רק החזקים שרדו. ילדים למדו אמנם רק כשהתאפשר, אבל למדו אל גדול מחנכי הארץ שמחה חיים ולקומיץ שחינך ילדים ברחובות, מטולה וראש פינה.
נתן, אחיו של מיכאל נהרג בגיל צעיר, בהיותו בן שלושים, בתאונת ציד, מספר שנים לא רב לאחר שמיכאל עזב את ראש פינה לחיפה כדי להתפרנס ולהקים משפחה. אחר כך יספר לי טוביה כי בהיות נתן בן שש עשרה גויס או התנדב לפלוגת בית"ר שישבה בראש פינה ונלחמה בין היתר במשמר הירדן נגד הצבא הסורי הפולש, מיכאל שהיה שייך לחי"ש טעם כבר טעמו של קרב אחד או שניים וכששמע שגייסו את אחיו עזב הכל כדי להרים קול צעקה ולשחרר את אחיו הילד מהשירות ולשלחו חזרה לביתו.
מיכאל בעצם לקח על עצמו להיות אב לאחיו שנולד יתום. רק בהספד שנישא בבית העלמין כשסופר על היותו אב למופת דאגן לילדיו, אבא דואג המוודא שיוכלו לחיות בכבוד ולקבל כל צרכיהם פתאום הבנתי למה ביקש להיקבר לצד אחיו.
לבטח עברו על מיכאל לילות רבים ללא שינה, לילות של יסורי מצפון על שעזב את ראש פינה ונטש את אחיו ולא היה לידו עת היה צריך את עזרתו, לבטח האשים מיכאל את עצמו לא פעם במותו של אחיו. רק מי שאיבד את ילדו וחי יום ולילה עם רגשות האשמה ועם יסורי המצפון יודע מה עבר על מיכאל ומדוע בחר באחיו על פני אשתו כשותף למנוחת עולם, אני במקומו לבטח הייתי בוחר כמוהו.
הלוויה הייתה רגילה, במתכונת היהודית הסטנדרטית. אבל זו בהחלט לא הייתה לוויה רגילה בכל מובן אחר. רק ביום מותו של מיכאל ובעת הסידורים לקראת הלוויה גילו ילדיו כי באותו היום נפטר בן דודו דב, בן משפחה קרוב אך כזה שמיכאל לא היה בקשר עימו בשל סכסוכי עבר. הלווית הבן דוד התקיימה שעה לפני הלוויתו של מיכאל, בניו של הבן דוד ששמעו גם הם על המקריות המוזרה, המיסטית משהו עלו ובאו כדי להכיר את בני הדודים שלהם שלא פגשו מעולם, ה"פיוס של אלוהים" קראו לזה, אולי זהו סיומו של פרק אחד במשפחה ופתיחתו של פרק חדש, אולי יעשו הבנים את שלא יכלו אבותיהם לעשות, להתפייס ולהתקרב כדי להכיר וכדי ללמוד על המשפחה המורחבת.
קשה גם היה להתעלם מהמקום. כל מי שהיה בלוויה של הדודה או של בן דוד בגושי הבטון המכוערים של בתי העלמין של הערים הגדולות מן הראוי שיסור פעם לבית העלמין של ראש פינה. מקום שכמו נגזר מסרט על חוץ לארץ. מקום שכמותו נוסעים לראות בטיולי שורשים במדינות אירופה או בארצות רחוקות ואקזוטיות.
בית העלמין ממוקם על המדרון הדרומי של ואדי ראש פינה, מולו על המדרון הצפוני בתיה העתיקים של ראש פינה ואתר השחזור של ראש פינה העתיקה. על המדרון שקדיות פורחות בורוד ולבן. נוף פסטורלי שמתאים יותר לאירופה מקיף את המקום וכמו מביא שלווה ורוגע על כולם, המקום והנוף כובשים את כולם והטקס נראה כאילו מושפע גם הוא מיופי המקום. מבט במצבות מסביב מראה עד כמה המקום משקף את ההיסטוריה של הישוב העברי בארץ ישראל, במרחק קצר מקברו של מיכאל קבורים אלה שנפלו על הגנת שדות בעמק, וכאלה שעל קברם נכתב "ממשפחת כובשי הכנען ומרושמי קורות דור המעפילים בהר", בסמוך נמצאת חלקה צבאית אשר הכיתוב לידה הוא "למות או לכבוש את ההר", אידיאולוגיה שעברה ופסה מן העולם ובטח מארצנו, אבל אידיאולוגיה שהייתה של מיכאל.
מיכאל נולד בארץ הזו, גדל בתנאים הקשים של מושבה מבודדת בגליל בראשית המאה העשרים, גדל ללא אב ואם תוך דאגה לאחיו הקטן, לו דאג כאב, הקים משפחה וגידל שני ילדים, חלק גדול מחייהם גידלם לבדו לאחר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים.
אנו מאבדים מידי יום את אחרוני דור הענקים אשר גדלו פה בארץ וראו אותה הופכת מעוד טריטוריה העוברת ממעצמה זו לאחרת לארץ ישראל ביתו של העם היהודי, דור של אנשים שהאמונה בצדקת הדרך הניעה אותם, אנשים שלה הססו להקריב ולא חשבו פעמיים כשנדרש מהם לתת. אנשים שחשבו מה הם יכולים לעשות למען עמם וארצם ולא מה הארץ יכולה לעשות עבורם. היום קברנו עוד אחד מהדור ההוא, עוד אחד שעליו נשאל "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".
מיכאל קבור עכשיו במקום שנראה לא רק כאילו נלקח מארץ אחרת אלא כאילו נלקח מזמן אחר, מתקופה שבה "הסירות היו מעץ והאנשים מברזל".
עכשיו סוף סוף תהיה למיכאל מנוחה ושלווה, עכשיו הוא נמצא במקום בו הוא בחר להיות ולא במקום בו החיים בחרו עבורו.
מיכאל 1927-2008 ת.נ.צ.ב.ה.
ביום שישי נפטר מיכאל אבא של טוביה, נפטר בבית חולים ממחלה שלא ברור בדיוק מהי, באותו סבל ואותה עליבות שנפטרים ממנה קשישים רבים כל כך בחברת השפע של ימינו שאינה יכולה לספק מוות מכובד לאלה שבנו את אותה חברה במו ידיהם.
ליוויתי את טוביה חברי לפני כשלושים שנה כשאמו נהרגה בתאונת דרכים וליוויתי אותו היום בלוויה של אביו.
אמו נפטרה ונקברה בחיפה עיר מגוריה, אביו ביקש להיקבר במקום הולדתו ראש פינה. טוביה סיפר לי לא פעם כיצד היה זה חלומו של אביו להיקבר לצד אחיו בראש פינה. מה שנראה לי קצת מוזר בהתחלה שכן למה לא ירצה מיכאל להיקבר לצד אשתו ואם ילדיו.
כמובן שהיכרתי את אביו של טוביה מביקורי הרבים בביתו, בתקופת הנעורים הייתי מבלה בביתם שעות רבות, היינו יושבים בחדר הסגור, מקשיבים למוזיקה משחקים שח ועושים מה שנערים עושים כשיש להם הרבה יותר מידי זמן. מידי פעם הייתי נחשף לסיפור כזה או אחר על המשפחה של טוביה אבל באמת לא היכרתי את המשפחה או את מיכאל. אני זוכר אותו מטיף לנו בהיותנו צעירים, הטפות של אב דואג שמנסה לגונן ולשמור, הטפות שלקחנו בקלות ולא הבנתי מאיפה הן באות, עד שנהייתי אבא בעצמי. נתקלתי במיכאל שוב הרבה שנים אחר כך כשכבר הייתי איש מבוגר, למיכאל היה רעיון לבניית מתקן בטיחות למכוניות שיתריע לנהגים על אירועים שונים שעלולים להביא לתאונה, היה בו משהו יזמי, שאופייני למקימי סטארט אפים, הוא ניסה למשוך אותי לבנות אב טיפוס שאיתו יוכל לגייס כסף לפרוייקט, כמובן שהציע לי שותפות מלאה בעניין, אבל אני עסוק בחיים, במשפחה ובעבודה דחיתי אותו ואת הרעיון. רק בלוויה שמעתי איך מספידים את כשרונו ועל איך החמיץ את ההזדמנות להיות מהנדס מצליח וממציא מוצלח. אולי הוא נולד במקום ובזמן הלא נכון, והחיים ניתבו אותו למסלול שבו חי.
דווקא עכשיו ביום קבורתו ועוד לפני כן כשליוויתי את טוביה בהכנות להלוויה ובטלפונים למשפחה התגלה לי סיפור על איש שלא היכרתי. מיכאל נולד בראש פינה לפני שמונים ואחת שנים, הרבה לפני קום המדינה. אביו נפטר בהיותו ילד צעיר, אמו נפטרה בלידת אחיו הקטן. מיכאל ואחיו גדלו אצל הסבא והסבתא בראש פינה, בתקופה שבה רק החזקים שרדו. ילדים למדו אמנם רק כשהתאפשר, אבל למדו אל גדול מחנכי הארץ שמחה חיים ולקומיץ שחינך ילדים ברחובות, מטולה וראש פינה.
נתן, אחיו של מיכאל נהרג בגיל צעיר, בהיותו בן שלושים, בתאונת ציד, מספר שנים לא רב לאחר שמיכאל עזב את ראש פינה לחיפה כדי להתפרנס ולהקים משפחה. אחר כך יספר לי טוביה כי בהיות נתן בן שש עשרה גויס או התנדב לפלוגת בית"ר שישבה בראש פינה ונלחמה בין היתר במשמר הירדן נגד הצבא הסורי הפולש, מיכאל שהיה שייך לחי"ש טעם כבר טעמו של קרב אחד או שניים וכששמע שגייסו את אחיו עזב הכל כדי להרים קול צעקה ולשחרר את אחיו הילד מהשירות ולשלחו חזרה לביתו.
מיכאל בעצם לקח על עצמו להיות אב לאחיו שנולד יתום. רק בהספד שנישא בבית העלמין כשסופר על היותו אב למופת דאגן לילדיו, אבא דואג המוודא שיוכלו לחיות בכבוד ולקבל כל צרכיהם פתאום הבנתי למה ביקש להיקבר לצד אחיו.
לבטח עברו על מיכאל לילות רבים ללא שינה, לילות של יסורי מצפון על שעזב את ראש פינה ונטש את אחיו ולא היה לידו עת היה צריך את עזרתו, לבטח האשים מיכאל את עצמו לא פעם במותו של אחיו. רק מי שאיבד את ילדו וחי יום ולילה עם רגשות האשמה ועם יסורי המצפון יודע מה עבר על מיכאל ומדוע בחר באחיו על פני אשתו כשותף למנוחת עולם, אני במקומו לבטח הייתי בוחר כמוהו.
הלוויה הייתה רגילה, במתכונת היהודית הסטנדרטית. אבל זו בהחלט לא הייתה לוויה רגילה בכל מובן אחר. רק ביום מותו של מיכאל ובעת הסידורים לקראת הלוויה גילו ילדיו כי באותו היום נפטר בן דודו דב, בן משפחה קרוב אך כזה שמיכאל לא היה בקשר עימו בשל סכסוכי עבר. הלווית הבן דוד התקיימה שעה לפני הלוויתו של מיכאל, בניו של הבן דוד ששמעו גם הם על המקריות המוזרה, המיסטית משהו עלו ובאו כדי להכיר את בני הדודים שלהם שלא פגשו מעולם, ה"פיוס של אלוהים" קראו לזה, אולי זהו סיומו של פרק אחד במשפחה ופתיחתו של פרק חדש, אולי יעשו הבנים את שלא יכלו אבותיהם לעשות, להתפייס ולהתקרב כדי להכיר וכדי ללמוד על המשפחה המורחבת.
קשה גם היה להתעלם מהמקום. כל מי שהיה בלוויה של הדודה או של בן דוד בגושי הבטון המכוערים של בתי העלמין של הערים הגדולות מן הראוי שיסור פעם לבית העלמין של ראש פינה. מקום שכמו נגזר מסרט על חוץ לארץ. מקום שכמותו נוסעים לראות בטיולי שורשים במדינות אירופה או בארצות רחוקות ואקזוטיות.
בית העלמין ממוקם על המדרון הדרומי של ואדי ראש פינה, מולו על המדרון הצפוני בתיה העתיקים של ראש פינה ואתר השחזור של ראש פינה העתיקה. על המדרון שקדיות פורחות בורוד ולבן. נוף פסטורלי שמתאים יותר לאירופה מקיף את המקום וכמו מביא שלווה ורוגע על כולם, המקום והנוף כובשים את כולם והטקס נראה כאילו מושפע גם הוא מיופי המקום. מבט במצבות מסביב מראה עד כמה המקום משקף את ההיסטוריה של הישוב העברי בארץ ישראל, במרחק קצר מקברו של מיכאל קבורים אלה שנפלו על הגנת שדות בעמק, וכאלה שעל קברם נכתב "ממשפחת כובשי הכנען ומרושמי קורות דור המעפילים בהר", בסמוך נמצאת חלקה צבאית אשר הכיתוב לידה הוא "למות או לכבוש את ההר", אידיאולוגיה שעברה ופסה מן העולם ובטח מארצנו, אבל אידיאולוגיה שהייתה של מיכאל.
מיכאל נולד בארץ הזו, גדל בתנאים הקשים של מושבה מבודדת בגליל בראשית המאה העשרים, גדל ללא אב ואם תוך דאגה לאחיו הקטן, לו דאג כאב, הקים משפחה וגידל שני ילדים, חלק גדול מחייהם גידלם לבדו לאחר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים.
אנו מאבדים מידי יום את אחרוני דור הענקים אשר גדלו פה בארץ וראו אותה הופכת מעוד טריטוריה העוברת ממעצמה זו לאחרת לארץ ישראל ביתו של העם היהודי, דור של אנשים שהאמונה בצדקת הדרך הניעה אותם, אנשים שלה הססו להקריב ולא חשבו פעמיים כשנדרש מהם לתת. אנשים שחשבו מה הם יכולים לעשות למען עמם וארצם ולא מה הארץ יכולה לעשות עבורם. היום קברנו עוד אחד מהדור ההוא, עוד אחד שעליו נשאל "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".
מיכאל קבור עכשיו במקום שנראה לא רק כאילו נלקח מארץ אחרת אלא כאילו נלקח מזמן אחר, מתקופה שבה "הסירות היו מעץ והאנשים מברזל".
עכשיו סוף סוף תהיה למיכאל מנוחה ושלווה, עכשיו הוא נמצא במקום בו הוא בחר להיות ולא במקום בו החיים בחרו עבורו.
מיכאל 1927-2008 ת.נ.צ.ב.ה.
